תפריט נגישות






47526964 n  אלמה וביורן - מלכה אדלר47526964 n

סקרה את הספר: לי יניני


"על טעויות בחיים משלמים"...

המפגש הראשון עם הספר "אלמה וביורן" הוא ציור "הנשיקה" של גוסטב קלימט, המצוי על גבי הכריכה. זה גם הציור שהפך את גוסטב קלימט לציור המזוהה איתו.

הציור שייך לזרם האר-נובו(*), וכאן ניכר עד כמה גוסטב קלימט הושפע מעיסוקו של אביו. (אביו היה תכשיטן רוקע זהב).

ב"נשיקה" קלימט גוסטב צייר זוג של איש רוכן ומנשק אישה, שהוא חופן את פניה בידיו. כל כך פשוט ומאידך גיסא "מ-ו-ר-כ-ב".  

את המורכבות והמבוך, תמצאו בתוך מערכת היחסים שמלכה אדלר, קרמה בעזרת הדמויות שמאכלסות את הספר: "אלמה וביורן". בנובלה הזו לא מסופר רק על "אלמה וביורן", אלא על מנעד נושאים ומערכות יחסים מפותלים ומסולסלים.

קלימט גוסטב מפרט בציור את בגדי בני הזוג, ומוסיף מערבולות מפורטות של דוגמאות ותבניות זהובות, המתמזגות יחדיו בתוך אוקיינוס של עלי זהב אמיתיים.

המרבד המקשט של הפרחים דמויי תכשיטים, מעניקים למורכבות ולציור קדושה למערכת היחסים הזוגית. זו הנקודה שבדיוק נכנסת העלילה המסופרת.

"אלמה וביורן" נעה על שני צירים עיקריים והציר הראשון מתחיל כ-21 שנה אחרי הציר "הוותיק".

אלמה בת חמישים טסה לברגן שבנורווגיה לחתונתו של בנה-איתמר לבחירת ליבו הנורווגית-אנה.

זה היה החלום שלה לטוס לנורווגיה. תוך כדי כך שהתעטפה לה בשמיכה, שביקשה מהדיילת עם הקוקו הקופצני, עצמה את עיניה, נשמה נשימות עמוקות וחשבה: "להרפות, להרפות, .... האם היא תחפש את הנורווגי? כמה שהתגעגעה אליו..." (עמוד 7). מכאן ואילך ציר ההווה סובב לו, ומגולל את סיפורה לקורא. הציר הזה נמשך כל העת, גם אחרי עמודו האחרון. הוא לא נעצר לעולם, החיים ממשיכים...

השאלה היא איך?
האם אלמה פגשה את הנורווגי?
מי זה אותו נורווגי שאלמה כל כך התגעגעה אליו?

אלמה נולדה לאלגרה ומרטין. אלגרה-ילידת סלוניקי, איבדה את כל משפחתה, והשואה חרוטה היטב בליבה. מרטין יליד גרמניה, וגם הוא לא קטף ורדים בילדותו. הוא גדל אצל סבתו מצד אביו הדייג ואימו מתה בלידה.

כימאי במקצועו, מרטין לא מצא את מקומו בארץ. הים קסם לו יותר מהתא המשפחתי. כשמלאו לאלמה שלוש שנים, ובארץ פרצה מלחמת קדש, מרטין נטש את אלמה הקטנה עם האם, והלך לעולם הכחול של הים.

אלמה הכירה את רמי בעלה, הגנן ומנהל המשתלה במושבה ליד צפת. הוא כונה על ידי תושבי המושבה "האדון". כסף לא היה חסר לו, והוא ידע לנהל את עסקיו ביד רמה. עובדות יבשות אלה, תרמו לזירוז הנישואין בין שניהם, והיוו אף את התגשמות חלומה של אלגרה התופרת, ש"לא יחסר" לאלמה דבר בעתיד.

אבל כסף זה לא הכול בחיים...!!! אלמה לא חפצה בארמון מוקף בחומת לבנים! היא רצתה רק להשעין את ראשה... ביקשה רק שיושיט לה יד, שיחבק אותה, שיעריך אותה, שיאמר לה מילה טובה ולא יגחך על ציוריה. זה לא קרה! מיום ליום ולמרות שנולדו לאלמה ורמי שני ילדים, אלמה הסתגרה כמו זחל, שאט אט הפך לגולם הסוגר את עצמו בקליפה אטומה.
מה שהציל את אלמה והחזיק את ראשה מעל המים, היה המפגש המקרי עם "הנורווגי" שארך שלושה ימים, במסגרת טיול משותף, שערכה עם מרסל חברתה מהחוג לציור.

את המשמעות לחייה, היא ארזה בתוך קופסת געגועים ל"ביורן הנורווגי", ולמדה לחיות עם הגעגוע בשקט כואב. את הערגה, התשוקה והשקט ביטאה באמצעות ציוריה, שהכילו נופי גליל אהובים, ניחוחות וצבעים.

בציר העבר מגוללת מלכה אדלר את ספורה של אלגרה בסלוניקי, אהבתה למרטין, געגועיה לבית ילדותה, ובטיול משותף שאלמה ואלגרה עורכים, אלמה חושפת שכבה ומגלה רובד שהיה נסתר אצל אימה.

בחלקו הראשון של הספר משולבים משפטים רבים בלאדינו, עם ניחוח וארומה של מאכלים משכר ומנחם, שהזכירו לי את הילדות. תוך כדי קריאה ואזכור של אותם תבשילים מעוררי תאבון, מצאתי את עצמי עוצרת לרגע, ומעלעלת בתמונות מחיי שלי...

הכתיבה בחלק הראשון מכילה ניתורים רבים בין עבר להווה, שאינה מטיבה עם הקורא. בהמשך הניתורים הופכים לרכים יותר בשילוב מעברים עגולים. השוני ניכר בין שני החלקים, עד כדי כך שנותר בי הרושם, שהספר נכתב בשתי תקופות שונות ואולי במרווחי זמן ארוכים.

כל הדמויות משורטטות בסגנון אותנטי מיוחד וברגישות רבה, החל משפת הלאדינו שאני מתגעגעת אליה וביטויים משעשעים בצרפתית.

תוכן חליפת המכתבים בין אלמה לביורן מרגש, נוגע, מחלחל, ומעורר קנאה. מכתבו האחרון של ביורן הסתיים במילים: "כשתצטרכי אותי, אהיה שם"... (עמוד 153)... את המילים הללו אלמה לא זכתה לשמוע מרמי בעלה...

את האילוץ לסגור מעגל במהלך החלק השני של הספר, אני מודה שפחות אהבתי, אבל גם הבנתי מהיכן ולמה זה נכתב כך. כדי לא לקלקל את חוויית הקריאה, לא ארחיב בנושא, שתקראו תסכימו איתי (אולי) שהוא קצת הזוי... ולמרות זאת, לא נורא, זה החופש שהסופר לוקח לעצמו וזה בסדר.

כמו שכולנו יודעים, סופר לא יכול להיות מנותק לחלוטין מחייו, וככל שאני מבינה, העלילה מתחברת לעיסוקה היומיומי של מלכה אדלר כמטפלת משפחתית וזוגית.

אי-לכך, בסיפור הזה תמצאו התייחסות מרובה לקשר בין הבית בו גדלנו, לבחירות והחלטות שאנחנו מקבלים במשך החיים, לרבות הקשר בין הורים לילדיהם, ודילמות לא פשוטות שחיינו מורכבות מהן.

הבלילה המצויה בי, בין תאים סלוניקאים, לשפת הלאדינו, והמעט צרפתית שזכיתי ללמוד בילדותי מאימי, היוו עבורי געגוע לעבר... קל היה לי להתאהב בדמותה המיוחדת, המדהימה, והנפלאה של אלגרה, שאפילו הזכירה לי סיפור משפחתי. אהבתי את העוצמה והתובנות הפשוטות שלה לחיים, למרות הדבשת הלא קטנה שהתנחלה לה על גבה.

הכתיבה של מלכה אדלר הינה כצייר המושך את מכחולו על גבי קנבס. כתיבתה מוקפדת, מסוגננת, אותנטית, רוויה בצבעים, נופים, מטאפורות ותיאורים שובי לב.

סוף הסיפור לא סגור, ואין פה סוף טוב, אבל יש פה סוף עם תובנות ואנרגיות חיוביות, לעולם קצת אחר ולזמן שנותר...

ליאונרדו דה וינצ'י אמר: "אנשים בעלי הישגים לעיתים רחוקות עמדו מנגד ונתנו לדברים לקרות להם. הם יצאו החוצה וגרמו לדברים לקרות."... בשביל לדעת אם אלמה הצליחה לצאת החוצה תצטרכו לקרוא בעצמכם...

אני בוחרת לסיים את סקירתי במשפט מעמוד 385: "אפשר להיות רחוקים כל כך אחד מהשני ולהישאר ביחד".

מומלץ בחום במיוחד לקהל הקוראות.

לי יניני

פרוזה מקור, טפר-הוצאה לאור, 422 עמודים, 2017
(*) מתוך ויקיפדיה:
אר נובו (בצרפתית: Art Nouveau, מילולית - האמנות החדשה) הוא זרם באמנות שהתפתח באירופה ובארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-19. סובב סביב המוטיבים של אלמנטים מהחי והצומח, עם גוף האישה. האר-נובו אינו זרם באמנות בלבד, אלא זרם אשר חרג מהתחום הצר של האמנות והציף את אירופה בכל תחומי העיצוב והאמנות: אופנה, אדריכלות, צורפות, ריהוט ועוד.
סגנון האר-נובו היה השפה החזותית הראשונה שניסתה להתאים את הביטוי החזותי לסביבה המודרנית ולדחות את הגישה הקיימת של עיטור וקישוט החפץ או הבניין במילון צורות השאול מסגנונות העבר.
מן הבחינה הכלכלית, נבע האר-נובו מן המצוקה הכלכלית של אומנים ואמנים שונים, אשר שילבו את כישוריהם במטרה להצליח למכור ריהוט ופריטים שימושיים, אם לא אמנות "טהורה".

על מועדון הקוראים שמעתם?

באמצעות מועדון הקוראים של אגרון, הספריות שלנו שומרות על קשר עם הקוראים שלהן הצטרפות לתכנית