תפריט נגישות

הגדלת טקסט הקטנת טקסט איפוס טקסט
ניגודיות כהה ניגודיות בהירה
הדגשת קישורים
סמן גדול סמן לבן

17425044 n  איש ואישה בלילה - קנט הרוף17425044 n

סקרה את הספר: לי יניני

את הסופר קנט הרוף לא הכרתי. משוטטות במרשתת הסתבר לי, שהספר הנוכחי הינו הספר השישי והראשון שתורגם לעברית. את כתב היד הסופי של הספר ערכה אשתו לאחר מותו. מביקור שלי בויקפדיה הבינותי, שבספר "איש ואישה בלילה" ישנן נגיעות אוטוביוגרפיות, על חייו של קנט הרוף, כולל מקום מגוריו בקולרדו, ששם מתרחשות מרבית עלילות ספריו.

קנט הרוף כתב את פרקי הספר, כשמיכל חמצן צמוד אליו, וביצירתו זו הוא נפרד מעולם החיים. אני משערת שהוא ידע שימיו ספורים, ולכן לא לחינם הוא בחר להקדיש את הספר לאשתו: קאתי, אולי כמתנה אחרונה, ו/או צוואה להמשך הדרך...

לאוהבי הסרטים, אני שמחה לבשר שבשנה הקרובה יוקרן אצלנו סרט המבוסס על הספר, בכיכובם של שני שחקנים גדולים ומוכרים בשליש האחרון לחייהם האמיתיים: רוברט רדפורד וג'יין פונדה. לדעתי, ליהוק מצוין של שחקנים. כעת כל מה שנותר הוא לצפות איך הבמאי - ריטש בטרה, ישלוף מהספר את הסצנות והצילומים הנכונים שיחלחלו לליבם של הצופים.

"איש ואישה בלילה", עוסק בנושא לא קל: "ב-ד-י-ד-ו-ת".

בספר "בראשית" נכתב "לא טוב היות האדם לבדו". נחמן מברסלב אמר: "בשעה שכל העולם יושבים סביבי ואני בתוכם – יש לי התבודדות". והאם תרזה נטלה את "הבדידות" למקום עוד יותר נוקשה, היא טענה ש"הבדידות והתחושה של היותך לא רצוי, הן צורות העוני הנוראות ביותר".

אני מסכימה עם כולם! "בדידות" היא מצב רגשי של ריחוק, חוסר שייכות. המשפטים שהולכים עם הסיטואציה הזו הן: אני מיותר, אני לא קיים... להבדיל מ"התבודדות" שהיא התנזרות חברתית מבחירה. "הבדידות" היא רעה חולה שפוצעה כל יום, כל שעה, כל דקה...כסכין נעוץ בגב, ולא רק נעוץ, הוא גם סובב סביבו גם אחרי שננעץ.

בדרך כלל "הבדידות" היא תוצאה של סיטואציה שנכפתה על ידי גורם חיצוני. גם היום בדור האינטרנטי, כאשר הכול נגיש, קל, וקבוצות חברים חוברים בקבוצות, במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות, כל אלה יחדיו לעולם לא יהוו תחליף לאדם, לחבר, לידיד, למגע, למבט עיניים, לתחושה ולחיבוק.

"חיבוק וירטואלי" אינו דומה כהוא זה לחיבוק אמיתי, שאפשר לחוש בחום, בנפשו של האדם ואדי נשימותיו. יכולים להיות לנו מאות חברים בפייסבוק ובאינסטגרם... אז מה? השאלה היא עם מי אנחנו מתעוררים בבוקר, ומי נכח בסמיכות אלינו במשך הלילה, כשצללנו לעולם החלומות...

הנובלה מגוללת לקורא בגוף שלישי, ומתחילה בערבו של האחד במאי, קצת לפני שהחשיך, כשהיום ארז את עצמו ופינה את מקומו לשעות הלילה...

אדי מור, אלמנה בשנות השבעים לחייה הלכה לבקר את לואיס ווטרס. שניהם התגוררו במרחק של כמה בתים, בחלק העתיק של העיירה בקולרדו. זה לא היה בדיוק ביקור מובן מאליו, שכן שני אלה לא היו ביחסי קירבה יומיומיים.

לואיס הציע ל"מבקרת" משהו לשתות "אולי תה?" ... "לא תודה. אולי לא אהיה פה מספיק זמן לשתות אותו"... (עמוד 7) ... לאן שלא לוקחים את המשפט הזה הוא עצוב כשלעצמו...

אזי, למה אדי מור פנתה לביקור אצל לואיס ווטרס?

והנה זה בא...

"אני רוצה להציע לך משהו.
אה. 
כן. מעין הצעה.
טוב.
לא נישואים...
גם את זה לא חשבתי." .....
מה? 
... תהיתי אם תסכים לשקול לבוא לפעמים לבית שלי ולישון אתי. 
מה? למה את מתכוונת? 
 אני מתכוונת לזה ששנינו לבד. אנחנו חיים לבד יותר מדי זמן. שנים אני בודדה, אני חושבת שאולי גם אתה. מעניין אותי לדעת אם תסכים לבוא לישון אתי בלילות ולדבר. ... אני לא מדברת על סקס.... אני מדברת על לעבור את הלילה. ולשכב במיטה בחמימות, בידידות. לשכב יחד במיטה ושתישאר כל הלילה. בלילות זה הכי גרוע. אתה לא חושב ככה?" (עמודים: 8+9)

זה כל מה שרצתה אדי מור. להרגיש קרוב, לדבר מעט,,, שמישהו יקשיב לפעימות ליבה,,, שיהיה לידה,,, שישמור עליה,,, שיאחז בידה,,, ויחדיו יקשיבו למנגינת השקט של הלילה...

כל כך מעט וכל כך משמעותי לאיש ואישה בודדים.

שניהם עם פיסת היסטוריה. הם התאלמנו מבני זוג, חוו במסע חייהם טרגדיות, אכזבות, אי שקט וזוגיות שידעה עליות ומורדות. לשניהם היו יורשים שפנו לדרכם... והקן נותר ריק ומרוקן עם מנגינה של שקט, עצב, יגון...

קנט הרוף שוזר כאן סיפור עטוף ב"אהבה בוגרת". למרות כל הקשיים, החומות, התנגדות הצאצאים והחברה, הם הולכים יד ביד ... רק כדי "להרגיש ביחד".

הם מתגברים יחדיו על המהמורות והמכשולים ויש לא מעט. בנה של אדי אינו מאושר מהקשר, ביתו של לואיס אף היא חושבת שהחיבור ביניהם לא הולם, השכנים והקופאית במרכז הקניות מתקשקשים מאחורי גבם, והולכים רכיל על "אלמן העיירה", שמבקר בביתה של האלמנה מידי לילה.

לזוגיות הזו, קנט הרוף צירף את "הנכד" שבא להתגורר אצל אדי-סבתו, משום שבנה-ג'ין נפרד זמנית מאשתו. שלושתם; "הדור הוותיק והמשכו" יוצאים ומבלים יחדיו, נהנים בטיולים ופיקניקים, מאמצים כלב, לוגמים לגימות מהחיים, נושמים ומתבשמים מרסיסי היופי של החיים. טוב עשה קנט שצירף את דמויות הנכד והכלב לתמונה הגלובאלית לעלילה. ככל שאני חושבת על כך, הנכד/כלב הם "דמויות אנטיתזה" לבדידות והיוו בבואה, עוצמה, דינמיות ואנרגטיות.

הסיפור מגולל סיפור אנושי, רגיש, אופטימי, כתוב בשפה מינורית ומרומזת. הסנסציות נרמזות לקורא ומה שאינו נכתב, מוצלל בין השורות.שפת הכתיבה דלה וייתכן שהבעיה היא דווקא בתרגום. אהבתי את העריכה בפרקים קצרים, המעניקים לקורא טעימה מהתחושה ופסק זמן להרהור.

לטעמי תיאור בני הזוג של אדי ולואיס נארגו בחסכנות יתרה. בכובע של "עורך", אני חושבת שלא היה מזיק להוסיף לשני אלה עוד שכבת שומן.

למרות הנכתב בפסקה הקודמת, לעניות דעתי כוחו של הספר דווקא בכחישותו, שקיפותו וקדרותו.

שם הספר המקורי הינו: OUR SOULS AT NIGHT" ". גם כאן אני חושבת שהשם המקורי הרבה יותר עמוק ומשמעותי לתוכן הספר. בנוסף גווני התמונה שעל גבי הכריכה פחות קורצים אני אישית לא אוהבת חום... (חום-זה אדמה...כי מעפר אתה ואל עפר תשוב"... זה לא מתאים לכאן). בכובע של "מעצב" הייתי מציעה להשתמש בכריכה המקורית, שלדעתי הרבה יותר הולמת ומשדרת אופטימיות.

לסיכום, קנט הרוף בספרו: "איש ואישה בלילה" מציע גלולה אנושית נגד "הבדידות". 
ובשורה התחתונה:  טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן-הָאֶחָד! (קהלת ד' ט') ... ולא רק בסיפורים, סרטים, משלים ושירים...
לי יניני
פרוזה תרגום, הוצאת "כתר ספרים (2005) בע"מ", 160 עמודים, שנה:  2017

על מועדון הקוראים שמעתם?

באמצעות מועדון הקוראים של אגרון, הספריות שלנו שומרות על קשר עם הקוראים שלהן הצטרפות לתכנית