מתרבות של בחינות לפדגוגיה עכשווית – המעשה החינוכי בישראל
לקראת שנת 2020 – מאת אברהם פרנק
בעלי הוא חניך של מערכת החינוך הצרפתית באלג'יר, ואח"כ בצרפת, הוא מספר שבבית הספר, כשאחד התלמידים התנהג לא כמו שצריך, הוא נענש בכך שהיה עליו לשים על ראשו כובע עם אוזני חמור, ולעמוד בפינה. היו כמה תלמידים שמיד כשנכנסו לכיתה לא בזבזו זמן, חבשו את הכובע ונעמדו בפינה.
אבל מה שמעניין בקשר לזה – בעלי טוען שכל מי שעמד עם אוזני חמור בפינה, הפך למיליונר. מין סטטיסטיקה כזאת.
כמה מסקנות מתבקשות מכך: או שרק טיפשים הופכים להיות מיליונרים, או שאלה שעמדו בפינה חשבו מחוץ לקופסא, מה שלא אפשר את השתלבותם התקנית בכיתה, אבל גרם להם למנף את כישוריהם להשגת עושר.
חוץ מהסיפור על אוזני החמור (מעניין מתי הפסיקו עם העונש הזה) מערכת החינוך הצרפתית, למרות נוקשותה ודרישותיה הגבוהות, מעוררת בי קנאה, בעלי מספר על כך שבין השאר, תלמידים נדרשים ללמוד פילוסופיה, לבטא את עצמם בכתב ובעל פה ברמה גבוהה, ללמוד בעל פה יצירות ספרות נבחרות, וכן לשלוט ביצירות הספרות הקאנוניות הצרפתיות.
בעוד מהרהרת במערכת החינוך הצרפתית נפל לידי ספרו של אברהם פרנק. פרנק שימש במשך שנים רבות כמנהל בי"ס תיכון, ומעניין לראות מה יש למישהו שמכיר את המערכת מבפנים להגיד עליה. (גילוי נאות – הוא בן קיבוצי) הספר מורכב מ68 מאמרים קצרים, שכולם נכתבו ע"י פרנק ופורסמו בעיתונים ובבלוג האישי שלו.
פרנק הולך בעקבות אלוין טופלר שטען בספרו "הגל השלישי" שמהלך ההיסטוריה האנושית מתואר בשלושה גלים: חקלאי, תעשייתי ופוסט תעשייתי. תקופת המעבר מגל אחד למשנהו כרוכה במאבקים קשים וממושכים. זו התמונה אשר אנו עדים לה כיום בתחום החינוך, בעולם בכלל ובישראל בפרט.
אליבא דפרנק, בית הספר כפי שהוא מתנהל כיום הוא תוצר של המהפכה התעשייתית, ובגלל שאנו נמצאים כיום שנים רבות אחרי מהפיכה זו, הגיע הזמן לעשות שינויים מרחיקי לכת בבית הספר: אין טעם לשנן ידע ו"להקיא" אותו במבחנים אם ניתן למצוא את התשובות בכל סמרטפון.
פרנק מציע מהפכה תרבותית כוללת במערכת החינוך. היא תאופיין בעיקר ממעבר משינון לחקר, תוך הסתייעות בטכנולוגיות מתקדמות, בהפחתת מספר בחינות הבגרות, במדידה והערכה שברובן אינן כמותיות מספריות אלא איכותיות, התלמידים צריכים להפוך ליצרני ידע ולא רק צרכני ידע. יש לעודד עבודה שיתופית בכיתות, ולהכין את התלמידים לעידן ההיי טק. הפתרונות שפרנק מציע הם לעיתים מרחיקי לכת ואף נועזים: בין השאר הערכה איכותית (איך ממלאים גיליון ציונים ומדווחים ככה?) קיצור שבוע הלימודים לחמישה ימים, כשבאחד מהימים הלמידה תתבצע מהבית. פרנק מתנגד לחינוך מקצועי. למעשה הוא מתנגד להסללה, הפנית אוכלוסיות חלשות לחינוך הזה, כפי שהיה מקובל בעבר להפנות מזרחים וערבים ללימודי מקצוע, אני סבורה שיש לאפשר את הבחירה גם בעיקר לאוכלוסיות חלשות, ובמקרים מסוימים, עדיף ללמוד מקצוע מלא ללמוד כלום.
למדינת ישראל אין חזון חינוכי ולא יודעים לאן רוצים להגיע. הדבר קשה במיוחד כששר החינוך מתחלף כל שלוש שנים בממוצע. חינוך הוא השקעה לטווח רחוק, מה שנזרע עכשיו, יקצר בעוד שנים רבות. שרי החינוך שהכרנו בשנים האחרונות היו מאד פוליטיים, ההתנהלות שלהם במשרד החינוך לא מצביעה על חשיבה מושכלת ותכנון לטווח רחוק, גדעון סער עשה שינויים קוסמטיים במערכת החינוך כדי שתלמידים יקבלו ציונים טובים יותר במבחני פיז"ה ודומיהם. מערכת החינוך התאפיינה בהנחלת ערכים ימניים קיצוניים כמו טיולים לחברון, הכנסת טכנולוגיה יקרה ("הלוח החכם") לכיתות שאין מאחוריה תכנון, ותוצאותיה שוליות לא מצדיקות את ההשקעה הרבה, תקנוניזציה ומתן תחושה למורים ולמנהלים שאין סומכים עליהם, ועליהם למדוד ולדווח על כל מה שמתרחש בכיתה (וכתוצאה מכך ריבוי המבחנים). פרנק קורא לשיח חינוכי חדש, שיתאים את מערכת החינוך לעידן שלנו.
כשמסתכלים על ריבוי פרסי הנובל לישראלים בשנים האחרונות, מבינים שהם תוצר של מערכת החינוך של פעם, ואין לצפות לשיאים דומים ממערכת החינוך כפי שהיא כיום. ההורים המבוססים המבחינים בירידת קרנה של מערכת החינוך הכללית, מוציאים את ילדיהם ממערכת החינוך הרגילה ושולחים אותם לבתי ספר פרטיים, מושקעים יותר, עם אג'נדה אחרת. (למשל אנתרופוסופיים).
למרות החזרות הרבות בספר זהו ספר חובה לכל הורה, מחנך, שר חינוך וכל מי שעתיד המדינה בראש מעייניו. הספר הזה הוא כעין סיעור מוחין לקראת חינוך אחר, וחשיבה אחרת על החינוך. ישר כוח להוצאת רסלינג על הספר, (הוצאה מצוינת, הספרים שלהם מחכימים ומאתגרים את החשיבה). אשמח לקרוא ספרים נוספים מהסדרה לחקר החינוך בהוצאה זו.
אסנת פיינזילבר ברדה (מרצה לקולנוע)
